מודה, במשך שנים מילים כמו 'שפע', 'לזמן', 'הודיה', 'היקום' עשו לי אסוציאציה של אנשים… איך נגדיר את זה בלי להעליב? מחבקי עצים.
אני, עם החינוך הרוסי-תהיי-רופאה-עו"ד-מהנדסת-פרופסורית, התרשמתי בעיקר מתארים אקדמיים, מהישגים, ידע, משרדים עם נוף, נראות. ככה, בין הישג להישג, השוואה להשוואה, מותגים, אופנה, חופשות מצוחצחות – ניסיתי להיות מאושרת. באמת שניסיתי. למדתי, עבדתי, השגתי. אבל מאושרת לא הייתי.
במקום אושר, מצאתי את עצמי בלב סערה. סערה של רדיפה אחרי הצלחה, סטארט אפים, גירושים, נישואים חדשים, אשמה נצחית של הורות, ביקורת עצמית ותלות בהמון המון דברים חיצוניים.
משהו ניהל אותי כל הזמן.
ככל שהסערה רעשה יותר, כך הקול הפנימי שלי היה שקט.. שקט.. עד שהצרחה הפנימית היתה חזקה כל כך ששמעתי אותה. ונמאס לי מעצמי.
איזה מזל.
כי כשנמאס לי מעצמי העזתי להתמסר לתהליך לא מוכר. כשנמאס לי מעצמי אפשרתי לסקרנות להוביל אותי, במקום הכללים שאולפתי למלא מילדות.
וכך, מצאתי את עצמי שואלת שאלות קשות, לרוב ללא תשובות מיידיות. מאפשרת חוסר וודאות, למרות הקושי והצורך בשליטה. במקום לשכנע את עצמי להנות ממה שאני "אמורה" להנות ממנו, ולהיות גאה במה שאני מתוכנתת לעשות, התחלתי להעז לנסות להקשיב לילדה שבתוכי. זו, שלפני שהחיים תכנתו את מוחה כפי שתכנתו, היתה סקרנית ומוכנה להיפתח להכל, ממקום בתולי שמחליט רק על פי החוויה, האינטואיציה, ופשוט הרצון.
.
וואו, זה מאתגר. אבל כמו במטריקס, כשבחרת בגלולה הכחולה אין דרך חזרה. עם ויתורים, והתנגדות תמידית של האגו, אני הולכת בדרך הפוכה מקודם. וכן, יש כאן דרך של רוח. איך לא? מחוברת לרוח שבתוכי אני עוסקת בכל הקשור לפנים, לעומק, למה שלא ניראה לעין. מעולם לא הרגשתי כל כך הישגית ומקבלת בתמורה את המגיע לי.
רוקדת עם עצמי ריקוד השינוי – פחד מול השראה. חיבור מול מוסכמות. רצון מול בושה. אמת מול מסיכה. ומלווה לשינוי את האמיצים שהעזו כמוני לשאול שאלות קשות.
מרגש, מרתק, מאתגר.
אני מוטציה רוסיה-רוחנית.