אתמול הייתי בבריכה ופגשתי שם את השכנה שלי. מבנה גופה של השכנה הוא באופן טבעי רזה, ואני יודעת שהיא גם מאוד מתאמצת להשאיר אותו כך. אחרי שיחת חולין קצרה, אמרה לי בהססנות: "אני מסתכלת עלייך, אין לך מבנה גוף שתואם את אידיאל היופי המקובל, ואת מסתובבת עם כל כך הרבה גאווה בבגד הים, קורנת, בטוחה ויפה. איך את עושה את זה?".
"אחרי כמה שנים של מלחמה עם עצמי, חיסלתי את הדמות", עניתי.
"איזו דמות?", שאלה.
אז הסברתי לה. הסברתי שמתוך מאבק אישי של שנים עם דימוי גוף ועבודה בקליניקה עם אנשים שסובלים מאותה הבעיה, הבנתי שהקושי נוצר בתקופת הנעורים כשהתת מודע שלנו מאמץ איזושהי דמות שנתפסת כאידיאל היופי.
לרוב לא נזכור בכלל את הדמות הספציפית הזו, ולפעמים יהיו אלה כמה דמויות מעורבבות יחד. אך מאז, כל פעם שנסתכל במראה, תעמוד בינינו לבין המראה אותה הדמות. אנחנו לא נראה את עצמנו באמת, אלא רק את החלקים בעצמנו שאינם תואמים את הדמות. כך נוצר דימוי גוף שלילי.
כשהבנתי את זה, יצרתי תהליך של דמיון מודרך שבו קודם כל מאתרים איזו דמות עומדת ביני לבין המראה. אז משחררים אותה ולראשונה מתבוננים בגופנו ללא השוואות. קודם מתרכזים בכל החלקים שאנחנו אוהבים בגוף שלנו, ולאט לאט לומדים לאהוב גם את החלקים שנראים לנו פחות טוב. התהליך הזה אפשר לי לבחור בגוף שלי מחדש, לאהוב אותו כמו שהוא ולהיות גאה בו.
כשסיימנו לדבר, השכנה ואני, עלתה במוחי תמונה. אני בת 21, בתאילנד עם חבר. לבושה בבגד ים, משתזפת על החוף ומנסה כל הזמן להישאר בשכיבה על החוף, ולא לקום רק כדי לא לחשוף את הירכיים והרגליים. כשנכנסנו למים אני הלכתי אחריו כדי שלא יראה אותי בעמידה, התביישתי.
נזכרתי בזה, והתמלאתי בהודיה על כך שהיום אני מסתובבת בבריכה ומרגישה שלמה עם כל מילימטר בגופי. לא מתביישת בשום חלק.
אל תחיו עם תחושה שהייתן רוצות (או הייתם רוצים) גוף של מישהו אחר. ניתן לשחרר את זה, באמת באמת, ולחיות בתחושת שלמות.
אני כאן לכל שאלה בנושא, מרינה