המגנט

הסכנה שבשליטה

מכירים את האנשים האלה שמצליחים ליישם תוכנית של שבוע ביום אחד? אלה שגורמים לרובנו להרגיש רע, התקתקנים, התותחים, ההישגיים, המסודרים, אלה שתמיד אפשר לסמוך עליהם, אלה שתמיד יבצעו הכל בצורה מושלמת ומדויקת?


אני רוצה לתת לכם הצצה פנימית לאמת שמתרחשת מאחורי החזית המצליחנית הזאת.

היא נכנסה לקליניקה, לבושה מוקפד, והתיישבה. את הנייד היא השאירה פתוח מולה (הרי תמיד יכול להיות איזה קרייסיס). לטיפול היא הגיעה כדי לפתור קושי בזוגיות. 

הכל בסדר אצלה, נשואה, ילדים חמודים, אבל כבר המון זמן מרגישה איזה מרחק בינה לבין בעלה. הזוגיות הפכה "תפקודית". היא מתחילה לספר: כל היום היא משתדלת להספיק הכל, הבית מתוקתק, תמיד יש אוכל מבושל, היא בעלת קריירה עצמאית, מרוויחה טוב, מנהלת פרויקטים ענקיים. הכל מצליח, הכל קורה.

אני עוצרת אותה ומבקשת ממנה להישען לאחור, להרפות את הגוף, לסגור עיניים ולנשום.

היא מקשיבה. אני שואלת: מה את מרגישה? כאן, בקליניקה, איפה שאת לא צריכה להשיג כלום, לא צריכה לרוץ, לא חייבת לנהל? 

היא שותקת. 

אני מבקשת ממנה להתחבר לגוף. הגוף שלנו יודע לתת לנו תשובות גם אם אנחנו בניתוק. 

"אני עייפה", היא אומרת. 

ואני נותנת לה אישור להרגיש: "זה בסדר, תתמסרי רגע לעייפות, מותר לך."

כאילו חיכתה לאישור, היא מתחילה לבכות, פותחת עיינים ומתחלה לשפוך את הכאב האמיתי שלה: אני עייפה כל כך שלא בא לי כלום. 

אין לי חשק מיני

אני מוטרדת רוב הזמן

אני לא סומכת על אף אחד

אני מתוסכלת מכולם סביבי, מבקרת אותם ושופטת

ואף אחד לא עוצר לשאול אותי אם אני בסדר.

אני נותנת לה לפרוק ומבינה שיש מולי אישה מדהימה שלא יודעת שיש לה ערך בלי המשימות, הניהול, השליטה בכל.

אישה מדהימה שלא שמה לב שבמהלך שנים של הישגים, תקתוק, משימות וניהול מאקרו ומיקרו, אויב שקןף התגנב לתוכה: התרוקנות. היא לא שמה לב שבעלה מרגיש שהוא חי עם מפקדת, שהוא מרגיש שהוא לא בעדיפות הראשונה, או השניה, וכנראה גם לא החמישית שלה. ושלמעשה היא, המצליחנית, המאוזנת רגשית, כבר די הרבה זמן שקועה בדכדוך, בדיכאון מתפקד, בניתוק מעצמה וכתוצאה מכך מהסביבה.

***

אנשי השליטה מתרוקנים לגמרי, ולרוב בלי לשים לב.

למה דווקא הם מתרוקנים יותר מכולם? כי הם עסוקים בלבצע, בלתפקד, בלהספיק, בלהצליח, בלעמוד ביעדים, והם שוכחים איך להתמלא. איך לעצור את המרוץ ולהרגיש מה יעשה להם טוב, מה יכול למלא אותם. כי זה נראה להם פחות חשוב.

אישורים שטחיים: לפעמים ה"וי" בצ'ק ליסט של המשימות והמחמאות של הבוס, השותפים או הפרטנרים לחיים, ההישגים והתקתוק נותנים להם תחושת סיפוק, אך הניסיון מראה שזה מחזיק מעמד חצי יום במקרה הטוב.

פגיעות: אנשי השליטה לעולם לא משתפים בכמה שהם עייפים. כמה שהיו רוצים עזרה. כמה הם זקוקים לפינוק.

השילוב בין השניים מוביל להתרוקנות, ובהמשך למשבר.

***

היא מספרת לי קצת על הדרך בה גדלה, ואני מאבחנת שמקור הבעיה לא נראה על פני השטח, אלא נמצא עמוק בתת המודע שלה.

אני מסבירה לה ששורש הבעיה נמצא בילדות, כשגדלה במשפחה ששיבחה על הישגם מעשיים בלבד. אביה, שהיה דמות המפתח ומודל לחיקוי, נהג לבקר אותה, ופרגן לעתים נדירות. לרגש של הילדה לא היה מקום, להיפך, היא למדה שלהרגיש זה לחלשים. היא למדה להתייחס על עצמה כמו אל מוצר, עסק, מפעל. היא שכחה שמטרת חייה אינה להשיג ולבצע. מטרת החייה, לצד האתגרים והמשימות, היא לחוות, להתפתח, להרגיש אהובה ולאהוב, להגשים, להרגיש ערך ללא מאמץ.

היא שקטה. מקשיבה. אני רואה שהאמת מהדהדת בתוכה, והיא מוכנה לעבוד איתי ולשחרר את עצמה מהשלשלאות של התוכנה שמנהלת אותה.

אם גם אתם מרגישים מרוקנים מרוב משימות ורוצים לצאת לדרך אחרת, אני כאן עבורכם. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.